ארכיון התג: מהות

מאת: אריאלה פרינץ

ביטול העצמי והאישי מול הקיום האלוהי, האם אין כאן ויתור על הייחודיות שלי?

ביטול העצמי, ה"אני", ה"אגו" לתוך אחדות אינסופית, עבור מיזוג מושלם עם האלוהי, להיות אחד עם המהות, אחד שאינו נפרד מהמציאות, להבין את האמת, את האחדות, ולהיות אחדות

וכל אלו שהם בעצם אותו הדבר, האם הדבר בכלל אפשרי לביטול? האם אין כאן באופן אבסורדי לחלוטין ויתור על העצמי האמיתי? האם זהו דבר הגיוני לרצות או לבקש?

את כל אלו נבין בהמשך.

מתחילתה של תודעת האדם ועד לעצם היום הזה

(שיש מי שאומר שהינה קיימת מאז ומתמיד, וכן יש המאמינים שתחילתה של התודעה החלה עם אכילתו של האדם הראשון מעץ הדעת וגירושו מגן העדן ע"פ ספר התורה ב"בראשית", ויש רעיונות נוספים שונים ומנוגדים, ודעות שונות בנושא, שאין זה המקום להרחיב)

ישנו הרצון האנושי, הרצון של האדם להבין מהיכן הוא בא ולאן הוא הולך? לשם מה הוא נברא? מהיכן תודעתו נבראה? ובעצם מה התפקיד של האדם בחייו כאן על פני האדמה, מה המטרה? האם יש סיבה לקיום האישי, או שבכלל יש תכנית גדולה אחת אלוהית? ואם כן יש תכנית כזו, על האדם לחפש מהי זו התכנית, לנסות להבין אותה, וללכת לפי תכנית זו למען האנושות, בשביל האחדות, למען האלוהות.

ובכדי שיצליח האדם לפעול למען הכלל, לפעול למען ועבור האחדות האלוהית, בשביל התכנית הגדולה והגבוהה יותר, באם היא אכן באמת קיימת, יש המורים, כי עליו קודם כל ללמוד לבטל את האישיות שלו, את הרצונות האישיים שלו ו"האגואיסטיים" שלו, ללמוד להפסיק לחשוב רק על עצמו כנפרד או כשונה מכל אדם אחר, ויש מעטים המבינים שעליו שלא רק שיהיה בתובנה שהוא אינו נפרד או שונה מאנשים אחרים, אלא להרחיק לכת בבוננות ולדעת ולהבין שאינו שונה במהות מכל דבר אחר הקיים במציאות, אם זה חי, צומח או דומם.

לשם הביטול העצמי האגואיסטי, לכבוד האלוהי, ולמען ההתחברות לאחדות, קמו הדתות השונות, נתהוו כיתות וכתות, ואינספור דרכים מגוונות. הופיעו שליחים שונים, ומורים רבים להורות את דרכי האלוהים.

ולכל דת או כת ולכל דרך של הוראה, ישנה האמת שלה, האמונה וההבנה המיוחדת רק לה, ויש הטוענים שרק אצלם נמצאת האמת לאמיתה והדרך או השיטה הנכונה והיחידה לנתב את האדם למקור האלוהי, למקום האחד היחיד והמיוחד. לכל דת או דרך הוראה ישנם החוקים שלה.

ישנה גם דעה רווחת, כי בשכל הרגיל האנושי, לא נוכל להבין את הגבוה מהשכל, את האלוהי, את האינסופי, ובאמת נראה כי זהו דבר בלתי אפשרי להבין, לתפוש ולהכיל, ומשום שנדמה שאין אפשרות להגיע להבנה זו, בני האדם נאחזים ברעיונות שונים לגבי האחדות, אוחזים בדמיונות ובהמצאות שונות, ובאמונות טפלות.

ומי שבאמת רוצה לדעת את האמת לאמיתה, ומי שרוצה לדעת את התכלית האם ישנה כזו או איננה, ויבקש להבין מיהו ומהו הבן אדם, ומה תפקידו בזה העולם, והאם בכלל באמת יש לו תפקיד כלשהו מיוחד, ויעוד מסוים פרטי או כללי? עליו, על האדם להתעקש ולבקש לדעת את האמת של המציאות, ומהי האחדות? ומהי האמת בכלל, ולחקור ולשאול, לשאול מה הסיבה לדבר זה או אחר, ומה הסיבה לסיבה? האם זו האמת? ולהמשיך כך בכל נושא שהוא, ולא לוותר על ההבנה שמביאה את הידיעה הפשוטה שתמיד תהיה ותמיד היתה ותמיד הווה.

אמת פשוטה וטובה שנראית כל כך מסובכת ומורכבת עד כי מחוסר הבנתה גרמה וגורמת לנפרדות, לפחדים ולעוינות בין הרעיונות השונים, בין בני האדם, דתות, כתות לאומים, מדינות ועוד אינספור מריבות ומלחמות בין כל הדעות השונות.

ומי שיתבונן ויגיע עד לשורש ההבנה, עד למקום שבו כבר לא תישאר שאלה, ותהיה הבנה וידיעה ברורה ויציבה של האחדות האינסופית, של המציאות כפי מה שהיא, רק אז יגיע להבנה שאת האחדות / האלוהות לא ניתן באמת ללמד בצורה אחת השונה משאר הדרכים, כי מעולם לא היתה באמת נפרדות, על כן לא יתכן שדרך מסוימת צודקת או טובה יותר או רעה משכנתה, כל עוד אותה הדרך או הדת טוענת לשלמות או לאמיתות השייכות רק לה, מעצם זה, היא כבר גרמה להפרדה ועל כן לא יכולה ללמד אחדות בעוד היא מבדילה את עצמה ומתנגדת לרעיונות אחרים שגם הם קיימים כביטוי של האחד, של השלם.

הבנה זו של האחדות נותנת את התשובה בנוגע ל"ביטול האגו, ביטול האישיות, ויתור על העצמי", אדם שבאמת מבין, יודע שאין על מה לוותר, ואין מה לבטל את עצמך מול מישהו, או משהו, כיוון שהכל אחד, ואין כל נפרדות ואין כל שוני באחדות, ומה שכן יש לבטל זה את הדמיונות ואת השקרים ואת הרעיון של הנפרדות (שגם להם נקודת אמת, אך לא כאן המקום להרחיב) שהם הגורם הראשוני לחרדות ולפחדים ולחשיבה מוטעית שיש מישהו או משהו יותר טוב, או יותר רע ממני או מאחרים.

אכן האחד מתבטא בדרכים שונות ומגוונות ועל כן כל אדם וכל דבר הקיים במציאות מצטייר כיחיד ומיוחד, ומי שמבין ויודע את שורש כל הדברים לא ירגיש שונה או מיוחד יותר מכל הדברים הקיימים האחרים, אלא באמת פשוט יהיה וכל רגע ורגע יתבטא, כפי רצונו של האחד, הוא רצונך אתה..

מאת: אריאלה פרינץ

חשבתי קודם על נושא הבחירה החופשית, נושא בו אני כבר שנים הופכת ושואלת וחופרת כמו מבקשי דרך אמת, רבים וטובים.

וחשבתי על כך שפעם הייתי בטוחה, שכל הבחירה שיש לי בחיים זה רק לבחור איך להתייחס לדברים שקורים לי בחיים, כי מה שאמור לקרא יקרה ממילא באופן פרטי אישי או במציאות כולה, וכל מה שאני יכולה לעשות, זה לבחור אם להתרגז, או לקבל את זה, או לבחור לראות את זה כלימוד או לראות את זה איך שאני בוחרת.

ועכשיו הבנתי משהו נוסף, שאם אני יכולה לבחור איך / או איזה פרשנות לתת לדברים, מעצם העובדה שבכלל יש לי איזושהי בחירה בעולם הזה, זה אומר שיש לי בחירה אינסופית לכל עניין ועניין בחיים שלי, כי בעצם אין גבולות לאינסוף, ואם כבר טבועה בי זכות הנקראת "בחירה" אז היא לא מצומצמת לדבר אחד מסוים, אלא שבשכל שלנו החלטנו שדבר זה או אחר מוגבל למצבים או לנושאים כאלו ואחרים, לפי הפרשנות של כל אחד ואחד מבני האדם, שכן אני יכול לבחור לעשות או לחשוב דבר מסוים בכל נושא או כל סיטואציה ובמקום / דבר אחר, אין באפשרותי לבחור בעשייה או מחשבה זו או אחרת.

יחד עם זאת, מיתוך חקירה ותהייה, שאלות על המהות, על השורש של קיומי, הקיום האלוהי, האחדות, כשאני יורדת

ומעמיקה בשאלה של ההתחלה, ושוב פעם, האם באמת יש בחירה? אני מבינה שבשלם, במקום שבו הבריאה שלמה עם כל ההפכים

והאפשרויות הקיימות לכאן או לכאן, שם (שכאן העולם, הוא חלק בלתי נפרד של שם.)… מהמקום הרחב והגדול יותר בו הכל קיים, מהמקום הזה בעצם אין לי שום בחירה, כי הכל כולל הכל נמצא על מקומו כפי שהוא אמור להיות כמו גם הקיום של הבחירה, וממקום זה בעצם יש הבנה שאין בכלל צורך לבחור גם לא בפרשנות של סיטואציה שממילא נבחרה להיות קיימת מראש, כי מאז ומעולם כל מה שקיים, פשוט אמור להיות קיים בדיוק כפי שהוא.

וכל זאת מביא למסקנה שיתכן שנראית מבלבלת או הפכפכה, אך ממהות המציאות לכל דבר יש את ההפך שלו, ועל כן בנושא הבחירה החופשית, אכן יש לי בחירה מלאה וממש באותה המידה, אין שום בחירה.

מאת: אריאלה פרינץ

תהליכים רבים עוברים על מחפשי הדרך, מחפשי האמת, המחפשים את עצמם והמחפשים את האלוהים.

ומי שיתבונן פנימה בהתמדה וברצון כנה למצוא, או להגיע, יבין שאין כלל מה לחפש

ואין מה למצוא, כי הכל כבר קיים בתוך כל דבר, ובתוך כל אדם באופן מוחלט ושלם

הידע קיים, והיה קיים תמיד לכל אחת / ד.

כל מה שנותר, זה להבין בשכל הפשוט, המוגבל את מה שאיננו מוגבל

ועצם העובדה שהשכל המוגבל הינו מתקיים מאותו המקור של הלא מוגבל

היא ההוכחה שיש את האפשרות להגיע לידי הבנת הלא מוגבל, בכלי מוגבל.

אכן, לאחר שישנה ההבנה, מתהפכים השכלים ומתקבלת חוויה המאפשרת את ההכלה והקבלה של המציאות, של הבריאה וכל מה שמתנהל ומתנהג בתוכה כפי מה שהוא בדיוק.

התהליך ההתפתחותי, תהליך הגילוי נעשה באופן שווה אצל כל בני האדם

רק שכל אחת / ד יחווה זאת, או יבין זאת בזמן ובמקום הנכון

המטרה של ההתבוננות ושל התהליך היא לחזור לידיעת השלם, חיבור למקור

אליו ממילא אנו מחוברים, רק כי נדמה לו לאדם שהלך לאיבוד ושישנו צורך בחיפושים כלשהם.

האדם הבוגר, שאינו מודע עדיין, כמו ילד קטן, בטוח שהוא זה ששולט בהכל

ושהוא כל יכול, הילד לדוגמא חושב שהוא יכול לעוף, או שיש לו כוחות לעשיית דברים שונים

שאין הוא באמת מסוגל לעשות – (מפרספקטיבה מסוימת אכן כל אחד הוא כל יכול, אך לא כאן המקום).

כך גם האדם הבוגר חושב שהוא זה שעושה, הוא העושה, עד שהוא מגיע להבנה

שהדברים נעשים דרכו, ושלא לגמרי יש לו את השליטה על הנעשה.

לאחר שישנה ההבנה הראשונית של לא אני העושה, ישנה התקדמות למקום של "אם אני לא העושה, לפחות אחליט מה להרגיש לגבי הנעשה", ואז יש ניסיון לשלוט ברגש, לכוון את הרגש להרגיש כך או אחרת, וישנן שיטות ודרכים למכביר, איך לשלוט, או לנהל את הרגשות

ומי שיתמיד בכך ויתבונן פנימה בכנות, יראה שאין כל הצלחה בניווט, או ניסיון שליטה על הרגש

אלא לזמן או לתקופה קצרה או ממושכת יותר, אך לא באופן קבוע

כי מצד האמת, קודם כל בכלל אין במה לשלוט, וגם אם כן, לא האדם כתודעה נפרדת

כ"אני" הוא השולט.

ולאחר ההבנה של האדם המתבונן והמחפש לדעת ולהכיר את עצמו, כי אפילו שליטה על רגשותיו אין לו כביכול, ושאני אומרת כביכול, זה בגלל שבסופו של דבר, בקצה ההבנה השכלית, יש שליטה, או אין שליטה, הם ממש באחדות, כאחד, כך שזה מאבד את המשמעות של "אני שולט"!!

וכך הלאה, לאחר ההתפכחות הנוספת, האדם לוקח על עצמו לכל הפחות

להחליט לבחור ולברור את אופן המחשבות שלו, מה אני רוצה ובוחר לחשוב

על מה שאני "עושה", או "מרגיש", כמו לדוגמא: "אני בוחר להחזיק במחשבתי שהכל טוב, ויהי מה"

כיוון שאם האדם יכול לבחור את המחשבות שלו, וממילא רוצה להרגיש טוב, אז במקום שיעשה את ההפרדות במחשבה שזה טוב וזה רע, ובגלל שזה טוב הוא רוצה את זה, ואת הדבר האחר הוא לא רוצה כי הוא דבר "רע", אז למה לא לשנות פשוט באופן מודע שכל מה שקורה, הוא טוב.

והמחשבה הזו, של "אני בוחר את מחשבותי", עם ההתבוננות פנימה, מביאה בכלל את האדם לשאול את עצמו, האם אני בכלל "בוחר", או שולט ברצון שלי לחשוב כך או אחרת?

והיה והאדם מגיע למסקנה שהוא גם לא בוחר בכלל מה לחשוב, או להרגיש או לעשות

והכל נעשה דרכו, ומכך משתמע שאין לו בכלל קיום מצד עצמו, אלא איזשהו "כח" מקיים אותו

כאן נוצר בלבול, ואיבוד הזהות העצמית, מה שנקרא, איבוד האגו.

ב"מקום" בו יש אובדן הזהות העצמית, ישנו החיבור אל התודעה האחת, בה כל הדברים מחוברים כאחד, ה"מקום" בו הזמן והמקום מתהווים, וממקום זה יש את אינספור הצורות השונות

המתגלות כתמונה אחת שלמה, ובו בזמן, כדברים נפרדים שרק נראים כשונים זה מזה

אך במהותם הם זהים לחלוטין, כביכול זה "נובע" מאותו המקור, מאותו החומר, אך בהעמקה עוד פנימה, ישנה ההבנה כי שום דבר אינו נובע משום מקום, כי הכל קיים תמיד.

בהבנת ובחוויית האדם את התפישה הזו, ישנה אמירה של "אני" ככלל, ולא כנפרד

ה"אני" הוא הגוף שלי, או השם שלי וכל מה שתלוי ומשתמע מכך, כבר לא באמת יש לו חשיבות

החשיבות והמשמעות עוברת כעת ל"אני המציאות" באחדותה.

יש לחדד את ההבנה, כי הידיעה של האחד, היא מהפרספקטיבה ה"גבוהה" יותר, עדיין בנפרדות מהמקור ממנו היא מתהווה

ויש את ההבנה, כי הכל כולל הכל: החומר, הרעיונות, הרגשות, הרצונות, הבחירות, המחשבות

הכל מתהווה ממקור יחיד, מאותו השורש, רק שבתחושה של האדם, יש הבדל בין חי לדומם לדוגמא, או בין עשייה, לרצון, או מחשבה – בחירה וכן הלאה.

בידיעת האחדות, עדיין כ"עצמי שלם" "אני אחד עם הכל", עדיין ישנה חוויית הנפרדות, עדיין יש ידיעת המציאות כולה, והאין מציאות שהיא ההפך מהמציאות, או הנפרדות בין המציאות של ה"מקום" בו מתחברים המקום והזמן, למה ש"מעל" המקום והזמן, מה שנקרא "אין" מול "יש"

אך זו כבר החוויה, כי באין אין את ההגדרות, או השינויים.

ונחזור לחוויית "אני כמציאות שלמה" ולא כנפרד, גם שם יש את השאלות, רק באופן שונה

למה אני רוצה את מה שאני רוצה כמציאות שמתבטאת כפי מה שהיא? וכו'!

ומכאן יש שלב נוסף אליו כל אדם יגיע, ישנה העלמות מוחלטת, מה שנקרא "אין"

ובחזרה מהאין, שם אין כל ידיעה או חווייה, אלא משחוזר האדם לנפרדות, ישנו הזיכרון של ה"אין"

יחד עם ידיעת האחדות והנפרדות בו זמנית ממש כאחד, מכאן שסיים האדם את החיפוש

ואין יותר כל שאלה, ואין הבדל או משמעות למי העושה, הרוצה, המרגיש או הבוחר וכו'

כי הכל כולל הכל, היש, והאין, באחדות שלמה.

יש גם את החוויה של האדם כנפרד, כרוצה כעושה, בו בזמן שיש את חווית האחדות של כל הצורות

וידיעת ה"אין כלום" ממנו מתהווה בכל רגע, כל שישנו.

הפעם אני רוצה לדבר על האני, עניין ידיעת האני.

ומה זאת אומרת? העניין שהאדם יודע שהוא קיים.

וישנן שיטות רוחניות רבות, או שיטות בכלל שמנסות לבטל את הקיום של האדם, של האני.

ונשאלת השאלה, אם אכן אפשר בכלל באופן טכני כלשהו לבטל את האני

ונתחיל מהסוף, שאפשר לעשות את זה! אבל רק על ידי הידיעה

ושום שיטה לא יכולה לגרום לאני להתבטל, אך ורק "שיטת" הידיעה.

ידיעת השורש של האני, אם אני ידע את השורש שלו הוא יתבטל.

ונגיד לאדם, קח עט ונייר ותכתוב את כל הדברים שאתה יודע

והוא יכתוב הכל, כל מה שהוא יודע, ונבדוק אם ברשימה הזו ישנה הידיעה של האני

ואם כתבת לדוגמא שאתה יודע שיש שולחן, אז האם זה אומר שיש אני, כן!!

כי אם אתה יודע שיש שולחן, זה אתה יודע שיש שולחן

יש תודה לאני, יש תודעת האני שיודעת את הדבר.

וכאשר אתה חושב על משהו מסוים, כל מחשבה, היא כוללת את הקיום העצמי של עצמך.

ומאחר שכל המחשבות כוללות את האני, אז זה אומר שאין אפשרות לחשוב את העדר האני.

גם אם אדם יגיד אין אני, או כל סיסמא אחרת, או שיטה אחרת, עדיין הוא יהיה קיים

כי זה הוא חושב את זה.

וכדי להעלים את האני, זה לחשוב על כלום, לחשוב על כלום זה אומר משהו חסר משמעות לחלוטין

הכלום, השום דבר המוחלט שאין כל אפשרות לחשוב את ההפך שלו.

וכאן יש בעיה, כי אם תצליח לחשוב עליו, אתה עדיין חושב על כלום, כי זה כביכול ההפך של היש

ואין אפשרות באופן מוחלט לא לחשוב על שום דבר.

ויש חכמולוגים שיגידו בטח שאפשר בכל מיני שיטות, אבל אם יצבטו אותך חזק תוך כדי

אתה תרגיש, וזה אומר שכן חשבת על משהו.

גם אדם יכול להתעורר מחלום ולא לזכור מה היה, אך עדיין הוא היה קיים כי הוא יודע שהוא חלם.

וגם זה שהאדם לא זכר על מה הוא חשב או על מה הוא חלם, זה לא אומר שהוא לא חשב.

זה שאתה לא מרוכז זה לא אומר שלא חשבת. ואין שום טריק להעלים את הקיום של האני.

והידיעה האחת בעולם שאפשר להעלים את הקיום של האני, היא ידיעת המהות של האני.

וידיעת האני וידיעת ההעדר אני, היא המהות שלהם והיא שתעלים את ידיעת האני.

ויש דבר שממנו עשוי האני והאין אני, והדבר הזה הוא לא מקום ריק, ולא יעזרו סיסמאות של חוויה של מקום ריק, כי זה לא מקום, זה העדר, זה כלום ממנו יש את כל הדברים

ואת האני ואת האין אני.

האדם צריך לנסות להרוג את האני, ואיך עושים את זה, מתחברים למהות של האין אני

והחיבור בין האני ללא אני, בהעדר המוחלט לחיבור המהותי הזה בו אין הבדל בין אני ללא אני

רק אז החיבור המהותי הזה האני יעלם.

חיבור לדבר שמחבר ביניהם, לישות המחברת בין האני והלא אני, בין הרצונות, החי, הצומח והדומם, וכל מה שישנו, וכל מה שאיננו, כלומר כל הדברים שישנם וכל מה שאיננו

כולם עשויים מישות אחת בה אין הבדל בין אני ללא אני, ואין הבדל בין כל הדברים כולם.

ומי שיגיע להבנה מלאה ושיחווה בחוויה שלו יותר ויותר את האין הבדל בין היש לאין אני

ישות שאין בה הבדלה בין ימין ושמאל, אין הבדלים בכלל. אין גם הבדל בין מקום לזמן

ומי שקודם יבין ויחווה את זה, אז הוא יהיה "העדר האני"

והבונוס… שאז הוא גם יבין איך נברא העולם!

איך זה קשור? כי האני של האדם זה העולם הראשון שנברא

וכשתהיה בהעדר של האני, והאני שלך יחזור אליך, אז על בשרך תחווה את בריאת העולם

ותבין איך ולמה הוא נברא!!

וזה כבר בונוס.

ושיהיה לכלום המשך יום של אני שמחובר להפך שלו כישות אחת.

האני – האם ואיך אפשר לבטל האני בשלמות?