ארכיון התג: פילוסופיה

מאת: אריאלה פרינץ

"מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". ספר איכה.

ובפרשנות חופשית שלי:

הווה אומר, ב"אחד", ב"מהות" אין הגדרה או פרשנות של:

זה טוב, וזה רע, זה יפה, וזה מכוער..

אלא ישנה מציאות אחת מלאת גוונים, צלילים

צורות וציורים ההווים הוויה מושלמת ושלמה.

לא טובה ולא רעה.

אלא זוהי הכלה "טובה" חדשה המקיפה וממלאת אותה..

מהוויה זו, או ממקום תודעתי זה בו זכה מי שזכה ומי

שיזכה, כאן נפתחת דלת חדשה, זו בעצם דלת שתמיד היתה קיימת

אך היתה נסתרת לזמן מה.

התודעה החדשה, היא הבוחרת, והיא הבחירה.

כשאת/ה אחד עם אותה תודעה, אתה מבין שכעת

אתה הוא שתתן לעצמך את הברכה, או את הקללה.

בידך הבחירה לקחת את המציאות

וכל דבר ודבר המוגדר בקיומה

ולהגדירו מחדש, לתת לו כרצונך הגדרה חדשה

כדבר טוב, או כדבר רע, בידך הבחירה

מאת: אריאלה פרינץ

התבוננות: חשבתי היום על כל הטיפוס הקשה במעלה ההר, בהפעלת כוח השכל, כוח ההבנה, כוח האמת שרוצה לחזור לפסגת ההר להאיר את מה ומי שהוא.

וכשאדם מבין הבנות, יש תובנות, ישנן הבנות של אמת, וישנן הבנות של שקר, כך… שאם יש הבנה אמיתית, היא תהיה חזקה ויציבה, אפשר להיאחז בה כמו שנאחזים בעוגן שמטפס ההרים קבע לו בהר.

ואז ממשיכים לטפס, וכמו שידוע לכל מטפס, יש בדרך נפילות, בורות ומפולות, ובעצם כל מפלה שאדם נופל בדרך למעלה להבנת האחדות, לפסגת ההר, הוא בעצם הנפילה עצמה שנראית מפחידה ומאיימת, מפיל את כל האחיזות השקריות, את כל הספקות שקודם הפריעו לו, את כל האבנים והסלעים והענפים השוטים שנאחז בהם ולא היו יציבים אמיתיים וחזקים באמת, אלא רק היאחזות זמנית מתעתעת.

וכשהאדם נפל שוב את מה שכבר טיפס, הוא יעצר בדיוק בנקודת האמת היציבה האחרונה שהשיג, בעוגן הקודם האחרון שהוא קבע לעצמו, מתחת לזה, הוא לא ייפול יותר.

ועכשיו כשימשיך לטפס שוב, כי אין לו הרבה ברירות, אם לא הרי ישאר תקוע באמצע ההר, (אלא אם כן יחליט לסגת, וזה כבר עניין אחר).

כשתמשיך העלייה, כבר יש שטח נקי יותר ובטוח יותר שהפלת ממנו את כל המיותר, יש איפה לשים את הדעת / הרגליים והידיים יותר בבטחה, לקנות לעצמך עוד שכל חדש, עוד תובנות, להכניס עוד אור, עד שזה שלך ממש, וכשזה שלך, יש כבר עוגן חדש אמיתי, יציב, וכך הלאה לחלקת ההר הבאה, לנפילה הבאה, לעוגן / הבנה הבאה, עוד ועוד, שוב ושוב, עד שמגיעים לפסגה, כובשים את ההר.

ומצד האמת יש הסתכלות נוספת, תמיד ישנה אופציה להישאר על קרקע יציבה ולהבין ולחוות את קצה קצהו של הפסגה.

כי גם מכל העוגנים עצמם, ומההר עצמו, רצוי וכדאי בשלב כלשהו, לשחרר אחיזה, לא להיות תלוי בדבר או על דבר כלשהו, לחיות בבטחה פנימית אמיתית שאין במי או במה להיאחז, כי הכל כולל הכל הוא כבר אתה מי שהינך: ההר, קצה ההר, המטפס, העוגן, הנפילה, האבנים הסלעים, הענפים השוטים, והקרקע היציבה.

כל הצורות וכל הביטויים זה את / ה, ואם אכן כך הוא הדבר, הרי שאין באמת משמעות ליש או אין אחיזה, לטיפוס על ההר למטפס או להר, והמשמעות הנותרת, היא הבנה, תבונה.

שיהיה המשך טיפוס מהנה
כמו גם נפילות רכות עד כמה שניתן..
התבוננות מתחדשת ונעימה…

טיפוס ברוחניות, הבנות, נפילות ומפולות

מאת: אריאלה פרינץ

תהליכים רבים עוברים על מחפשי הדרך, מחפשי האמת, המחפשים את עצמם והמחפשים את האלוהים.

ומי שיתבונן פנימה בהתמדה וברצון כנה למצוא, או להגיע, יבין שאין כלל מה לחפש

ואין מה למצוא, כי הכל כבר קיים בתוך כל דבר, ובתוך כל אדם באופן מוחלט ושלם

הידע קיים, והיה קיים תמיד לכל אחת / ד.

כל מה שנותר, זה להבין בשכל הפשוט, המוגבל את מה שאיננו מוגבל

ועצם העובדה שהשכל המוגבל הינו מתקיים מאותו המקור של הלא מוגבל

היא ההוכחה שיש את האפשרות להגיע לידי הבנת הלא מוגבל, בכלי מוגבל.

אכן, לאחר שישנה ההבנה, מתהפכים השכלים ומתקבלת חוויה המאפשרת את ההכלה והקבלה של המציאות, של הבריאה וכל מה שמתנהל ומתנהג בתוכה כפי מה שהוא בדיוק.

התהליך ההתפתחותי, תהליך הגילוי נעשה באופן שווה אצל כל בני האדם

רק שכל אחת / ד יחווה זאת, או יבין זאת בזמן ובמקום הנכון

המטרה של ההתבוננות ושל התהליך היא לחזור לידיעת השלם, חיבור למקור

אליו ממילא אנו מחוברים, רק כי נדמה לו לאדם שהלך לאיבוד ושישנו צורך בחיפושים כלשהם.

האדם הבוגר, שאינו מודע עדיין, כמו ילד קטן, בטוח שהוא זה ששולט בהכל

ושהוא כל יכול, הילד לדוגמא חושב שהוא יכול לעוף, או שיש לו כוחות לעשיית דברים שונים

שאין הוא באמת מסוגל לעשות – (מפרספקטיבה מסוימת אכן כל אחד הוא כל יכול, אך לא כאן המקום).

כך גם האדם הבוגר חושב שהוא זה שעושה, הוא העושה, עד שהוא מגיע להבנה

שהדברים נעשים דרכו, ושלא לגמרי יש לו את השליטה על הנעשה.

לאחר שישנה ההבנה הראשונית של לא אני העושה, ישנה התקדמות למקום של "אם אני לא העושה, לפחות אחליט מה להרגיש לגבי הנעשה", ואז יש ניסיון לשלוט ברגש, לכוון את הרגש להרגיש כך או אחרת, וישנן שיטות ודרכים למכביר, איך לשלוט, או לנהל את הרגשות

ומי שיתמיד בכך ויתבונן פנימה בכנות, יראה שאין כל הצלחה בניווט, או ניסיון שליטה על הרגש

אלא לזמן או לתקופה קצרה או ממושכת יותר, אך לא באופן קבוע

כי מצד האמת, קודם כל בכלל אין במה לשלוט, וגם אם כן, לא האדם כתודעה נפרדת

כ"אני" הוא השולט.

ולאחר ההבנה של האדם המתבונן והמחפש לדעת ולהכיר את עצמו, כי אפילו שליטה על רגשותיו אין לו כביכול, ושאני אומרת כביכול, זה בגלל שבסופו של דבר, בקצה ההבנה השכלית, יש שליטה, או אין שליטה, הם ממש באחדות, כאחד, כך שזה מאבד את המשמעות של "אני שולט"!!

וכך הלאה, לאחר ההתפכחות הנוספת, האדם לוקח על עצמו לכל הפחות

להחליט לבחור ולברור את אופן המחשבות שלו, מה אני רוצה ובוחר לחשוב

על מה שאני "עושה", או "מרגיש", כמו לדוגמא: "אני בוחר להחזיק במחשבתי שהכל טוב, ויהי מה"

כיוון שאם האדם יכול לבחור את המחשבות שלו, וממילא רוצה להרגיש טוב, אז במקום שיעשה את ההפרדות במחשבה שזה טוב וזה רע, ובגלל שזה טוב הוא רוצה את זה, ואת הדבר האחר הוא לא רוצה כי הוא דבר "רע", אז למה לא לשנות פשוט באופן מודע שכל מה שקורה, הוא טוב.

והמחשבה הזו, של "אני בוחר את מחשבותי", עם ההתבוננות פנימה, מביאה בכלל את האדם לשאול את עצמו, האם אני בכלל "בוחר", או שולט ברצון שלי לחשוב כך או אחרת?

והיה והאדם מגיע למסקנה שהוא גם לא בוחר בכלל מה לחשוב, או להרגיש או לעשות

והכל נעשה דרכו, ומכך משתמע שאין לו בכלל קיום מצד עצמו, אלא איזשהו "כח" מקיים אותו

כאן נוצר בלבול, ואיבוד הזהות העצמית, מה שנקרא, איבוד האגו.

ב"מקום" בו יש אובדן הזהות העצמית, ישנו החיבור אל התודעה האחת, בה כל הדברים מחוברים כאחד, ה"מקום" בו הזמן והמקום מתהווים, וממקום זה יש את אינספור הצורות השונות

המתגלות כתמונה אחת שלמה, ובו בזמן, כדברים נפרדים שרק נראים כשונים זה מזה

אך במהותם הם זהים לחלוטין, כביכול זה "נובע" מאותו המקור, מאותו החומר, אך בהעמקה עוד פנימה, ישנה ההבנה כי שום דבר אינו נובע משום מקום, כי הכל קיים תמיד.

בהבנת ובחוויית האדם את התפישה הזו, ישנה אמירה של "אני" ככלל, ולא כנפרד

ה"אני" הוא הגוף שלי, או השם שלי וכל מה שתלוי ומשתמע מכך, כבר לא באמת יש לו חשיבות

החשיבות והמשמעות עוברת כעת ל"אני המציאות" באחדותה.

יש לחדד את ההבנה, כי הידיעה של האחד, היא מהפרספקטיבה ה"גבוהה" יותר, עדיין בנפרדות מהמקור ממנו היא מתהווה

ויש את ההבנה, כי הכל כולל הכל: החומר, הרעיונות, הרגשות, הרצונות, הבחירות, המחשבות

הכל מתהווה ממקור יחיד, מאותו השורש, רק שבתחושה של האדם, יש הבדל בין חי לדומם לדוגמא, או בין עשייה, לרצון, או מחשבה – בחירה וכן הלאה.

בידיעת האחדות, עדיין כ"עצמי שלם" "אני אחד עם הכל", עדיין ישנה חוויית הנפרדות, עדיין יש ידיעת המציאות כולה, והאין מציאות שהיא ההפך מהמציאות, או הנפרדות בין המציאות של ה"מקום" בו מתחברים המקום והזמן, למה ש"מעל" המקום והזמן, מה שנקרא "אין" מול "יש"

אך זו כבר החוויה, כי באין אין את ההגדרות, או השינויים.

ונחזור לחוויית "אני כמציאות שלמה" ולא כנפרד, גם שם יש את השאלות, רק באופן שונה

למה אני רוצה את מה שאני רוצה כמציאות שמתבטאת כפי מה שהיא? וכו'!

ומכאן יש שלב נוסף אליו כל אדם יגיע, ישנה העלמות מוחלטת, מה שנקרא "אין"

ובחזרה מהאין, שם אין כל ידיעה או חווייה, אלא משחוזר האדם לנפרדות, ישנו הזיכרון של ה"אין"

יחד עם ידיעת האחדות והנפרדות בו זמנית ממש כאחד, מכאן שסיים האדם את החיפוש

ואין יותר כל שאלה, ואין הבדל או משמעות למי העושה, הרוצה, המרגיש או הבוחר וכו'

כי הכל כולל הכל, היש, והאין, באחדות שלמה.

יש גם את החוויה של האדם כנפרד, כרוצה כעושה, בו בזמן שיש את חווית האחדות של כל הצורות

וידיעת ה"אין כלום" ממנו מתהווה בכל רגע, כל שישנו.

הפעם אני רוצה לדבר על הבחירה החופשית

לתת נקודה נוספת למחשבה, על הבחירה החופשית

ומי שיתבונן יראה שיש פה שאלה מאד מעניינת, האדם עושה פעולה

למה הוא עשה? רצה לעשות משהו, ועשה, בחר לעשות.

ויש מצבים של עשייה מבחירה חופשית, ויש עשייה ללא בחירה חופשית.

כמו כן מי שיתבונן, כל דבר בעולם, או שיש לו סיבה, או שאין לו סיבה למה הדבר קרה

וכבר אקצר את התהליך, למה יש סיבה, או למה אין סיבה

ועכשיו או שיש סיבה שמכריחה את הדבר שיקרה, או שיש סיבה שאינה מכריחה. כלומר אפשרית.

או שזה מחויב המציאות שזה יקרה, או שזה לא מחויב המציאות, כלומר זה היה יכול גם לקרות אחרת.

בעצם, זה אומר שמי יסתכל על עניין הבחירה החופשית, יש רק שתי אפשרויות, או שיש משהו שמכריח את הדבר שיקרה, ואז אתה לא בחרת!

גם אם אתה מרגיש שבחרת, היתה לך תחושה שכן אתה בחרת

אבל עדיין משהו גרם שיהיה מוכרח שאתה תבחר.

ומהכיוון השני יכול להיות שאתה עצמך בוחר ככה ולא אחרת, ואז נשאלת השאלה

למה בחרת ככה ולא אחרת, ואם סתם בחרת ככה ולא אחרת, באופן אקראי

אז גם לא אתה בחרת, כי בחרת ללא סיבה את הדבר שבחרת, ואז זה ללא סיבה ולא היתה שם בחירה האם שייך להגיד שאם הדברים אקראיים לגמרי, כמו עלה שנופל בצורה כזו ולא אחרת דווקא

אז אם הכל אקראי, אז אין לך בחירה, וגם אם יש משהו שמחייב את הדבר לקרות

אז גם אין בחירה

ויש העדר סיבה, זה אקראי, שוב, גם אם אתה מרגיש שבחרת.

ומה שנשאר שיש סיבה מסוימת, אבל, היא לא מכריחה אותך.

ועל האדם לשאול את עצמו, מה הסיבה לכל פעולה שהוא עושה

או שיש סיבה שמכריחה את הדבר הזה לקרות, או לא.

ואם אין סיבה מחייבת, אז זה אקראי, וזה אין סיבה.

ועל האדם לשאול את עצמו על הכל, למה אני רוצה ככה ולא אחרת, האם אתה מוכרח לרצות את הרצון הזה

לחקור את השאלה, האם יש לאדם בחירה, או שאין בחירה?

על האדם להעמיק בכך.

ועכשיו נגיד שאם יש סיבה שמחייבת לגמרי, היא שוות ערך לאקראי לגמרי.

נאמר שהסיבה הכריחה את הדבר,, אז מה הכריח את הדבר שהכריח.

וגם אם הסיבה עצמה בסופו של דבר היא אקראית, וסיבה ראשונה של כל הסיבות

אז זה אומר שיש העדר סיבה.

ועל האדם לבדוק פנימה ולעומק, מהי בחירה אמיתית באמת.

בחירה חופשית – איך היא נוצרת? אקראיות או סיבה מוכרחת?

הפעם אני רוצה לענות על שאלה שנשאלתי איך אדם יכול לבטל את הרצון העצמי שלו?

ויותר מפעם אחת הבנו שטוב ורע תלויים ברצון של האדם

הרצון של האדם יחליט אם הוא ירגיש טוב או רע, ואם הוא לא ירצה בכלל האדם, הוא לא יוכל להרגיש רע.

ולמי שלא יהיה רצון עצמי בכלל, תהיה לו הרגשה של שלמות, זה לא שיהיה טוב, או לא רע

פשוט תהיה תחושת שלמות.

ומי שרוצה לבטל את הרצון העצמי לגמרי, ושואל איך עושים זאת?

צריך להגיע למקום שבו לא היה רצון עצמי, ומה זה אומר להגיע למקום שלא היה רצון עצמי?

במציאות שלנו יש רבדים שונים, יש שנאה, ויש אהבה, יש טוב ויש רע, יש אני ולא אני

יש הבדלים של מקומות, של זמנים, יש כל מיני נפרדויות.

ויש הבדלים של אני רוצה ואני לא רוצה, וכל הנפרדויות, מחוברים במהותם

החיבור נמצא במקום, וההפך מהמקום, אין מקום, ויש סיבה ותוצאה, מה היה לפני

היה מקום שהסיבה והתוצאה, היו כישות אחת. גם הביצה והתרנגולת, ישות אחת.

ויש עומק, יש מקום לפני, בו אין הבדל בין יש רצון, לאין רצון, אין הבדל בין אני ללא אני

כי בהוויה שמהווה את המציאות, הכל אחד

וכל מה שישנו ברמה הפיסית, וברמה המטאפיזית, תחושות רגשות, ישנה הוויה אחת שהכל אחד

ויש שיקראו לה כלום, או בלתי נתפסת, או יקראו לה שום דבר, או הדבר שאי אפשר לחשוב עליו.

יש משהו בסיסי ביותר

המכנה המשותף הרחב ביותר של כל הדברים בעולם, זו ההוויה של המציאות, רגש, רצון, חומר, הכל!! מתהווה מהבסיס מההווויה, המילה אני, ולא אני, יש מקום ואין מקום

יש שתי ישויות

גם אם הן באותו מקום, זה בשני רגעי זמן באותו המקום, אז זה שניים בכל מקרה.

כי אם יהיה, אם יש רק רגע אחד, אין נפרדות, ואז לא שייך להגיד אני ולא אני

אין שייכות להבדיל בכלל בכלום.

וכל מקום שיש הבדלה, זה מקום וזמן, כל המציאות, כל מה שיש, ש קיים, זה בתוך זמן ומקום

ומאחורי הדברים הקיימים, יש הוויה של אין הבדל בין כלום.

אם אתה רוצה משהו, זו רק חוויה של תחושה הרצון הזה, אתה רק מרגיש שיש רצון.

אין כל הבדל בין הרובוט לאדם, האדם רק חש שהוא רוצה, האדם מרגיש אני, והרובוט לא מרגיש אני

שהאני זו רק תחושה, ובהוויה אין מקום וזמן, כל הישויות הן אחת, ולא שייך לרצות או לא לרצות, הכל אחד, אין משמעות בפרספקטיבה שכל הרגעים באותו רגע, כך שאין הבדל בין למות לליחיות.

בחוויה של הנפרדות האדם יכול להגיד אני לא רוצה למות, או לא רוצה לגור כאן

אבל בפרספקטיבה של האחדות, של מהות כל הדברים, אין הבדל בין לגור שם או כאן או למות או לחיות

זה לא שייך אם כן להגיד דבר כזה: אני רוצה לחיות, כי אין כל הבדל במהות.

והפרספקטיבה של האחדות קיימת כרגע, זה לא משהו רחוק, זה ממש עכשיו, שהכל אחד.

ומי שיתבונן ויבין זאת, יגיע לשורש הרצון, שם אין הבדל בין רוצה ללא רוצה, הוא עדיין יחווה שהוא רוצה, אבל מתוך שלמות שהכל אחד..

ושיהיה המשך יום של רצון אמיתי, שבו אין חסרון כלל.

רצון עצמי – איך לבטל את הרצון העצמי ואת האגו בשלמות?