נאיביות המבוגרים – חוכמת הילדים – מהי השלמות?
הפעם אדבר על ה"נאיביות" של הילדים, וה"חכמה" של המבוגר.
מי שיתבונן יראה שהילדים הרבה יותר שמחים, לוקחים בקלות, ואם הילד לא שמח זה כי הוא למד מהר מהמבוגר.
והאדם המבוגר קיבל "שכל" והוא כבא לא נהנה.
ילד הוא הרבה יותר אופטימי, ילד לא מוגבל בחשיבה שלו, הוא לא יודע שהוא מוגבל
ואז הוא חולם שהוא סופרמן וכדומה.
וככל שהאדם מתבגר, הוא מבין שהוא מוגבל, וחווה את חייו במוגבלות, וממילא פחות מאושר.
ואחד הדברים שיש רק לילדים, זה סרטי הילדים, אגדות, סרטים מצוירים
והילדים "נאיביים" מאמינים לדברים האלו, לאגדות ולדימויים השונים.
ולילד יש גם את הכוח של מבוגר וגם הכוח של הילד, של התמימות.
למבוגר יש ילד מודחק, כוח של ילד שמודחק כרגע אצל המבוגר.
ואדם אמור לחוות את החיים בחיבור שתי הכוחות, הכוח של הילד והכח של המבוגר.
הילד חושב שהוא יכול לעשות הכל, פשוט כי אין לו מספיק שכל, עד שהוא מגלה את המוגבלות שלו, ואז הוא מבין שהחיים הם לא צפיחית בדבש, והמבוגר כבר יש לו שכל גדול ותר, והוא מודע למוגבלות שלו, ואז אין אושר, גם הילד לא מאושר אושר פנימי אמיתי, כיוון ששכלו קטן עדיין.
וצריך לחבר את שני אלו, את השכל של המבוגר עם שכל הילד
לחבר את ההפכים, ואיך עושים את זה?
התשובה שיש מקום אחד שהכל מתחבר, וזה השורש של המציאות, ובשורש של המציאות הכל אחד, בפרספקטיבה של האחדות הכל אפשרי, אפשר לעבור באש, לעוף, כל העולמות היפים מהאגדות אפשרי בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלת.
לילד עם כל הסרטים היפים והאגדות, עדיין זה לא מתקרב לשורש האחדות.
גם הקוסם מוגבל וחוטף מכות פה ושם, ובפרספקטיבה ל האחדות אין כל מגבלות
גן העדן שיותר טוב מכל האגדות הוא העולם של האחדות.
הרעיון שכל אחד ואחד יכול להגיע לעולם זה.
ובעולם שלנו שתי פרספקטיבות, יש טוב ויש רעא, יש אחדות ויש נפרדות
וככל שצעירים יותר יש פחות גדרות, דברים פחות מוגדרים, וככל שמתבגרים יותר גדרות
זה טוב וזה רע, זה מותר וזה אסור וכו'.
וככל שאדם יסתכל יותר פנימה, יחקור את עצמו עד השורש, יגלה את חוסר המוגבלות
יהיה גילוי של אחדות, של כמה טוב בהבנה של האחדות
ומי שיגלה את זה באמת, הוא יהיה סיפור אגדה מהלך
ואם תרצו אין זו אגדה.
